^א לכאורה משמע מלשון רבינו דמפרש כרש״י דהקושיא היא דכשם שלענין מכר אמרינן דבמזיד לא חילל, הוא הדין גבי קדושין היה צריך להיות שלא יחולו הקדושין, והיינו משום דסברה הגמ׳ דודאי אין כונת האשה להתקדש במעות מעשר שני, וע״כ מונח בהסכמתה לקדושין שיתחללו המעות. אך יעוין בתוס׳ ד״ה אבל שהקשו ע״ז דא״כ מה מתרצינן דאשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידה, והיינו ומשא״כ לגבי מכר שיודע המוכר שכונת הלוקח לחלל הבהמה ולכך קנסינן ליה שיחזרו דמים למקומם, דאטו ברשיעי עסקינן, ויע״ש עוד קושיות ע״ז, ולכך פירשו דפירוש מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין היינו שמתנה עם המוכר שלא תחול קדושת הבהמה על המעות אלא הוא יעלה ויאכלם בירושלים, יחזרו דמים למקומם ומשום דחיישינן שהמוכר לא יסמוך על הלוקח ויסבור שלא מועיל תנאו, יע״ש כל פירושם בזה. וע״ע ברמב״ם בפירוש המשניות שכתב דטעם דר׳ יהודה דבמזיד חילל משום שמעשר שני הוא בר חילול אם מתכונים לחללו, וכיון שנתכוין לחללו חלים הקדושין, וזה תמוה דהא קיי״ל כרבי יהודה דמעשר ממון הדיוט הוא ומהני בו קנינים, ועוד שבסוגיין מבואר להדיא שאין הטעם אלא משום דמיירי באשה חבירה שיודעת שאין מעות מתחללין על ידה ועולה ואוכלתן בירושלים, וכן מבואר בגמ׳ לעיל נג, ב גבי מעשר בשוגג לא קידש דהטעם הוא משום דלא ניחא לה משום טרחא דאורחא.

^ב לפנינו בגמ׳ משמע דר׳ אלעזר מעמיד באשה סתם אלא שאשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים, אלא דמקשינן ע״ז מבהמה טמאה עבדים וקרקעות דנימא ג״כ אדם יודע דאין מתחלל מעשר שני על ידן ועולה ואוכלן בירושלים, וע״ז מתרצת סתמא דגמ׳ אלא הכא באשה חבירה עסקינן וכו׳, ואולי מפרש רבינו דכונת הגמ׳ דע״כ ר׳ אלעזר גופיה כן העמיד.

^ג הלשון ״בטובת הנאה״ צ״ב דהרי לרבי יהודה קיימינן דס״ל מעשר ממון הדיוט הוא, א״כ לכאורה יכולה להתקדש בגוף הממון, ואולי אין כונתו רק להדגיש דמתקדשת בממון אף שאינו שוה כממון רגיל שהרי הוא מעשר שני, דמ״מ שוה לה טובת ההנאה שיש בה.

^ד לא הזכיר רבינו שצריך לחלל רק כתב יביא מאצלו מעות חולין כנגד המעות שקנה בהם, אך יעוין ברש״י ד״ה והרי, שכתב שצריך לחלל המעות ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהו מחוללות על אל, ועיין בתוס׳ ד״ה מתקיף, שהקשו ע״ז [בשם ריב״א] דהא אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו, וא״כ כשברח המוכר איך יכול לחלל, ותירצו [בשם ר׳ מאיר] דשאני כאן דהוי לזכותו שפיר מצי לחלל, וע״ע בריטב״א מה שתירץ בזה. עוד כתבו דלעולם אי״צ לחלל והמעות שביד המוכר עומדין בקדושתן, אלא דקנסא בעלמא הוא דקנסוהו ללוקח שיאכל כנגדן ממעותיו, וע״ע ברשב״א מש״כ בזה. וכן לכאורה משמע ג״כ מסתימת לשון רבינו.